Tattoo Art
לא רק דיו על עור
שפה חזותית עמוקה של זהות,
שייכות דרך כלי אומנותי.
אצל חלק האנשים הם משמשים כסמל למסע אישי, דרך להנציח רגעים וזיכרונות,
או פשוט אמצעי להפוך את הגוף לקנבס חי של ביטוי עצמי.
עבורי קעקוע תמיד היה משהו אינטימי, משהו שעשיתי עבור עצמי. תמיד רציתי להראות מבחוץ כמו שאני מרגישה מבפנים, לחבר בין הערך העצמי והבטחון העצמי ומשהו בבחירה להתקעקע צמצם עבורי את הפער הזה. התחלתי בפינק פלויד, עברתי דרך המיתולוגיה היפנית ועד יצירה גרפית אישית.
קעקועי מלחים מסורתיים (American Traditional / Old School)
הזהות: מלחים יצאו למסעות ארוכים ומסוכנים באוקיינוס במאות ה-19 וה-20.
סיפור של רומנטיקה ואמונה: עבור המלחים אותם מלחים, הקעקועים שימשו כיומן מסע חזותי וכקמעות הגנה.
אחד מהאלמנטים הכי מוכרים - הסנונית: סנונית היא ציפור שחוזרת תמיד לאותו מקום קן מדי שנה.
מלח שקיעקע סנונית סימן שעבר 5,000 מיל ימי והאמין שהציפור תנחה אותו בחזרה הביתה בשלום.
אם יטבע, האמינו שהסנוניות יישאו את נשמתו לשמיים.
הקעקוע היפני המסורתי והיאקוזה
הזהות: בעבר הרחוק השלטונות ביפן השתמשו בקעקועים כעונש משפטי. פושעים קועקעו במקומות גלויים (על המצח או הזרוע) בסימנים שסימלו את הפשע שביצעו. מתוך הסימון הזה צמחה תרבות שלמה של שולי החברה והארגונים הפליליים (היאקוזה), שלקחו את אות הקלון והפכו אותו למפגן של מרידה, כבוד ונאמנות שאינה משתמעת לשני פנים.
סיפור של נחישות ומחוייבות:
אותם מנודים חברתיים בעצם החלו לכסות את "סימני הבושה" בקעקועים אומנותיים גדולים וצבעוניים ומתחת לחליפות העסקים של היאקוזות הסתתרו קעקועים המכסים חלקים נרחבים מהגוף (לעיתים קרובות חליפת גוף שלמה) המאופיינים בציורים מהמיתולוגיה היפנית, ואלמנטים מהתרבות היפנית כמו גלים, עננים ופרחים. בזמנו תהליך הקיעקוע נעשה באופן מסורתי, בעבודת יד ממושכת ומכאיבה והיכולת לספוג את הכאב הפכה למבחן אופי ולסימן לנחישות ולמחויבות לארגון.
קעקועי הטא מוקו (Ta Moko) – המאורים בניו זילנד
הזהות: בחרבות המאורית, ה-Ta Moko אינו רק קישוט חזותי, אלא תעודת הזהות, הייחוס המשפחתי והמעמד החברתי של האדם. הסגנון מאופיין בחריטה של טקסטורות, ספירלות וקווים גיאומטריים מעוגלים, בעיקר על הפנים והראש, באמצעות כלים מסורתיים.
הסיפור של שייכות:
שטח הפנים מחולק לאזורים המייצגים את השושלת המשפחתית של האם והאב, הסטטוס השבטי,
ההישגים האישיים והסמכות של הלובש. טקס הקעקוע נתפס כגילוי והוצאה של אותה זהות פנימית אל פני השטח.
שייכות קהילתית: הקעקוע נתפס כחיבור ישיר בין האדם לבין אבותיו והרוחות המגינות של השבט (Whakapapa).
ללא המוקו, אדם נחשב כמי שחסר זהות שבטית מלאה.
סגנון ה-Pin-Up (פין-אפ)
הזהות: סגנון הפין-אפ צמח בעיקר סביב מלחמת העולם השנייה ותפס תאוצה בקרב חיילים ומלחים.
סיפור של געגוע: חיילים ומלחים קיעקעו את דמויות הפין-אפ על זרועותיהם כתזכורת מתמדת לנשים שנותרו מאחור
וכייצוג של אהבה, תשוקה וחיים שמחכים להם בבית מעבר לאופק.
סגנון הפין-אפ השפיע רבות על גם על עולם הפרסום
ולפני עידן הצילום הצבעוני והנגיש, כשאיורים היו הדרך העיקרית למכור מוצרים, תעשיית הפרסום האמריקאית גילתה במהירות שדמות נשית מושכת, חיננית ונגישה מוכרת כמעט כל דבר. רק לאחר מכן, בזכות מקעקעים מוכשרים, נחקקו נערות המזל על החיילים והמלחים וכך נולד סגנון ה-Old School המוכר.
השם Pin-up Girl מגיע באופן ישיר מהפועל באנגלית To pin up, כלומר, "לתלות" או "לנעוץ באמצעות סיכה"
השם נולד מפני שהאיורים והתמונות הללו נגזרו מתוך לוחות שנה, מגזינים, גלויות או עיתונים, ויועדו לתלייה מהירה על הקיר: על הקירות במגורי החיילים, בבתי מלאכה, מוסכים ומשרדים.
תהליך היצירה של איורי Pin-up Girl על ידי האמן והמאייר האמריקאי ראסל פטרסון, שנות ה40.
בשנות ה50 מעצבי אופנה פיתחו את סגנון הרוקבילי מתוך ז׳אנר מוזיקת הרוקבילי (שילוב של המילים Rock מתוך Rock 'n' Roll ו-Hillbilly שהיה כינוי למוזיקת הקאנטרי והפולק העממית של דרום ארה"ב). הסגנון הושפע מקעקועי הפין-אפ, רק שבמקום שהאישה תהיה רק הדימוי המצויר על זרועו של גבר, הנשים עצמן הפכו ל"נשות פין-אפ חיות", לבושות בשמלות פולקה דוטס אדומות, אייליינר חתולי ומחוכים.
נשים שהפכו את עצמן לנשות פין-אפ רוקבילי סטייל שילבו מחווה לנשיות הקלאסית, הדרמטית והרומנטית של שנות ה50, ומצד שני, את הפגנת העצמאות וחופש הביטוי דרך הקעקועים והחספוס המודרני.
בשנות ה80 היתה תחייה אדירה לסטייל שפועם כסצינה חזקה גם היום ומשלבת בין הקעקועים ופריטי האופנה.
(מי מכירה זמרת נפלאה שאימצה את הסטייל הזה?)
Rosie the Riveter
עם השנים, הסגנון התפתח מייצוג פסיבי של פנטזיה נשית לסמל של נשיות חזקה, עצמאית ומשוחררת החוגגת את חופש הביטוי. גם דמויות ה Rosie the Riveter המפורסמת בזכות הפוסטר We Can Do It התפתחו מהסגנון הזה.
רוזי אינה דמות של אישה אחת ספציפית, אלא דמות שייצגה את הדימוי של מיליוני הנשים שיצאו לעבוד במפעלים כשהמוני גברים גויסו לחזית והמפעלים והתעשיות בארה"ב נותרו ללא ידיים עובדות. הממשל האמריקאי יצא בקמפיין גיוס נרחב כדי לעודד נשים לצאת מהבית ולתפוס את מקומם של הגברים בתעשייה הכבדה. היא הוצגה לרוב כאישה חזקה, לבושה בסרבל עבודה תעשייתי, עם מטפחת אדומה לראשה ושריר מתוח.